ARTICLES - מאמרים

תמצית מרוכזת וסינתטית של שמחת חיים מתוקה

 

1.

ליאורה עוסקת בגרסא חדשה של סידור פרחים: שיטתי, אוטומאטי, כמו מסדר פרחים קונבנציונאלי הנסמך על קונסטרוקציה - גם ליאורה בונה מבנה, שבמערומיו נראה כפסל מודרניסטי תקני. רוב פסליה עשויים במתכונת של קונסטרוקציה מינימליסטית, שצמחייה פרחונית מטפסת כיסתה אותה כטפט.

המבנה הקשוח והמינימליסטי, המבנה המודרניסטי ונטול הנרטיב, קבור תחת דשא צפוף ונוקשה של אלפי פרחים מלאכותיים. הצטופפותם האינטנסיבית של הפרחים על גבי המבנה עוטפת אותו מכל צדדיו ומעלימה אותו לחלוטין. מול העין, מתקבל מרבד דחוס, מחוספס וצבעוני של פרחים שנצמדים כאצות לשטח-הפנים של המבנה ומדגישים רק את המתאר החיצוני שלו. התוצאה מכך, הפרח הבודד בעל המראה האוורירי והסתמי, מקבל נוכחות מרשימה וכריזמטית כאילו היה שריון קשקשים מבריק ובלתי חדיר. אם נקלף את הציפוי נוכל לדמיין בקלות פיסול נוסח טבת או גולומבק: פיסול גרמי, מעץ או דיקט, בעל מראה זול, בסיסי וצנוע, שנשען לכאורה על תמיכות וחיבורים פשוטים.

לפני שהסנטר נשען על האגרוף, לפני שהרקע נתמכת באצבע המורה ומצביעה על התכנסות הגוף לתנוחה שתעיד על מחשבות עומק - נפתחות עיני הצופה לרווחה ופיו נפער בתדהמה לנוכח העושר הוויזואלי של העבודות. המנעד הצבעוני ואינסוף השתברויות ושברי השתקפויות - מכים ברשתית העין שלו ומקפיאים אותו על מקומו.

המבט הראשון, לא מזהה הצופה פרח. הוא קולט טקסטורה ושולח יד למישוש. תוך כדי התקרבות מואצת, הוא מזהה את הדימוי הכל כך מוכר. הכל כך בנאלי, שמעולם לא נתן עליו את הדעת: פרח הקישוט הסינתטי. האפשרות הפלסטית וריכוז העושר הוויזואלי והתוכני שמכיל פרח הפלסטיק האנונימי הזה - הן רחבות ועמוקות, סוג של הברקה. הצירוף בין פשוטת המבנה לבין חושניות המשטח לא מפסיק להטריד: איך לא עלינו על זה בעצמינו? איך לא גילינו אנחנו את היופי הטמון בפרח המטופש הזה?

 

2.

חלק מן התדהמה קשור לבנאליה של חומר הגלם: פרח הפלסטיק הצבעוני הוא קישוט סתמי,  מעין יבלת פסיבית לחלוטין, העושה לעיתים מרחקים עצומים משולחן האריזה ועד לפח הזבל של מקבל המתנה. פרח הפלסטיק הצבעוני לעולם לא יהיה החוליה השלישית של אקט האריזה. קודם בא הנייר הדקורטיבי, אחריו סרט האריזה ורק אחריו - הפרח המוצמד: תמצית מרוכזת וסינתטית של שמחת חיים מתוקה; סרט פלסטיק, מוצר המוני וזול, שבקשירת מכונה אוטומאטית, הופך לסימן אהבה רק ומתוק; קישוט שנישא על גבי אריזת מתנות כאילו שתמיד היה שם. ספק אם מישהו (למעט חריגים כבלקנר וקונס) הקדיש לו אי-פעם שבריר קטן של מחשבה. ספק אם יש בנמצא אדם אחד, שהואיל לזכות אותו במבט חטוף נוסף, רגע לפני שנמעך באגרסיביות ונזרק לפח האשפה יחד עם נייר האריזה, עליו היה מודבק כתפרחת עלוקתית.

דווקא יבלת הפלסטיק הצבעונית הזו - שמצורפת כלאחר-יד לכל מתנה, לכל זר פרחים ולכל מכונית המובילה חתן וכלה לחופה - מככבת כחומר הגלם הבלעדי בעבודתה של ליאורה. תוספת היפר- דקורטיבית מדרג שלישי או רביעי, דימוי שהוא יותר פני-שטח מפני-השטח עצמם - מצליח לצבור בעבודות הילה חבה שחורגת הרבה מעבר לקוטר ההילה המקורית שלו.

 

הפרח הסינתטי הוא ביטוי תלת-מימדי של השטוח, ריכוז מתומצת שלו, פס, רצועה. כמו אצל מיטב האמנים שעסקו ברדי-מייד או בבניית אסמבלז'ים, מצליחה ליאורה בצורה וירטואוזית להסיט את הפרח ממקומו והקשרו הטבעי. אם כריסטו אורז הכל - מבקבוקים, עבור דרך צוקי ים וכלה בגזרות חוף, ליאורה עוסקת במלאכת קישוט: היא מקשטת. המראה העני והדל של הקונסטרוקציה החשופה אינו מעניין אותה. כל מעייניה מרוכזים בציפוי. המוטיבציה שלה היא ליפות, לנפח, להרשים, לפתות.

 

הכיסוי של ליאורה הופך את האובייקט הפיסולי לדקורטיבי, ליפה ומפתה למגע. הכיסוי גם מוליך תחושות: משמחת יופי משוחררת ועד דוק עדין של עצב. צפייה לאורך זמן בשדה הפלסטיק הצפוף הופכת אט אט למועקה מכבידה. את שמחת החיים הראשונית מחליפה תחושת מחנק  ומיד אחרי מתעורר הרצון לברוח בחזרה אל השדה הפתוח והטבעי שמחוץ לחלל הגלריה. הרצון - מתעורר במלוא עוזו, היכולת לממש אותו - מוטלת בספק: במציאות האורבאנית שבה אנו חיים "שדה פתוח" הוא הגדר קלישאה ספרותית, משאלת לב רומנטית. שלעולם לא תוכל להתגשם במלואה. עם זאת, ביחס לתפרחת הפלסטיק הגרנדיוזית שבתוך הגלריה, אפילו גינה מתוכננת ומסוגננת עד לפרט האחרון תיתפס כתחליף טבע מספק.

 

3.

החומרה המינימליסטית הנאנקת  תחת עולו של משטח הפרחים היא אופציה פיסולית מרתקת. ליאורה מﬠלה את שאלת המרחק ביו פיסול מינימליסטי-פורמליסטי נוסח ג'אד או קרל אנדרה לבין פיסול רוקוקו דקדאנטי של ג'ף קונס. במלים אחרות: עתודותיה מלבות מחדש את הוויכוח העקרוני בין מה שנחשב "גבוה" ו"אליטיסטי" בסולם ההיררכיה המודרניסטי, לבין מה שנחשב "נמוך", "פרח'י", "המוני" או "פופולרי".

 

ליאורה מצביעה על הקלות שבה הופכות איקונות פיסול קשוחות וגבריות למבנים רכים יותר, חסרי אחריות היסטורית, ובעלי הקרנה מינית מהורהרת ומעורערת. קל לדמיין איזה תהליך מטאמורפוזי יעברו עבודותיו של ריצ'רד סרה תחת ידיה  השבריריות של ליאורה.

 

משנות ה-70 ועד היום עובר הפיסול העולמי והמקומי תהליך של ריכוך והﬠשרה אידיאולוגי וחומרי. נסו לחשוב על שני תצלומים קבוצתיים אחד מול השני. בראשון, מצולמים פיגין, תומרקין, עשת, קדישמן ודורצין. בשני, ﬠומדים בשורה חזותית טבת, גולומבק, דומיני, סספורטס ושחר. התצלום הראשון הוא מאצ'ואיזם פלקטי, חשוף, מקועקע, מסתתר מאחורי משקפי שמש אופנתיות ומסכות ריתוך מרשימות, מעובה בזקנים, שפמים וסרבלי עבודה. המוטו: רישול וחוסר סיפוח מופגן. התצלום השני איבד את הדומיננטיות הגברית.

הרישול הבוהמי נעלם ואת מקומו תפסו טיפוח וניחוחות בושם ואפטרשייב. נם הגברים ונם הנשים מקרינים כוח עם רכות. הפיסול ﬠצמו הפר מורכב, עשיר יותר, פחות זוויתי ודוגמטי.

 

נם ליאורה היא הכלאה ברורה ביו המאצ'ו הוותיק וביו האישה החדשה: חסרת-המעצורים – הפיזיים ובﬠלת-היכולת הטכנית, מﬠיין גרסה מקומות צנועה של נוולסון. האם ליאורה, בתת-הכרתה, מקשטת את הפסלים הגבריים של ג'אד, מוריס או סמית? האם הוא מסתירה וקוברת אותם תחת מעטה פרחים?

האם היא סופחת אליה את עוצמתם המוכחת באקט טפילי של היצמדות לגזרתם המרשימה?

או שמא, תוך כדי פעולה אוטומטית של כיסוי, היא הופכת אותם לתכשיטים, עגילים, צמידי וענקים ?

 

4.

הפיסול של ליאורה הוא נטול משמעות ללא המרבד הפרחוני שמכסה אותו. אם נקלף ממנו את המרבד, ישאר כלום מוחלט: קונסטרוקציה אנכרוניסטית, אפילו ריאקציונרית, שרק הכיסוי הופר אותה משמעות.

 

 

גם מבחינה טכנית, תהליך הכיסוי הפך להיות ה-עניין בהא הידיעה (לא חלק מ...), ובתור שכזה הוא נעשה יותר ויותר כפייתי, ליאורה לא עוצרת לרגע בדרכה אל המטרה וכמעט שאינה תוהה ﬠל יופיו ואיכויותיו של המשטח הקולט. החיבורים הכמו מובנים מאליהם לתולדות האמנות אולי מעסיקים אותה. אבל לא ממש. הﬠיקר מבחינתה הוא, כאמור, הכיסוי, הכיסוי, הכיסוי: צבעוני, בוהק, מלוטש, מפריח קסמים לסביבתו ומושך אליו את הצופה המהופנט ופעור העיניים כמופרח שמפתה חרק.

 

הדומיננטיות המוחלטת של הכיסוי, השולט בעבודות ללא עוררין ומכתיב את משמעותיו - מוליכה למחשבה שליאורה היא למעשה ציירת, ציירת תלת מימדית. צייר הוא צייר גם כשמשטח העבודה שלו פורח ותופח. צייר הוא צייר כי כל עיניינו הוא פני השטח.

 

העמדה הקונספטואלית של ליאורה היא עמדה של ציירת, העמדה פיזית, הבטנית היא עמדה של פסלת. אם ניפרט את אינוונטר הפעולות המקדימות את הכיסוי - סקיצה, חיתוך ניסור הדבקה - נקבל פסלת, אבל בעצם זוהי ריצת אמוק אל הפעולה המכריעה באמת: הקישוט. כל השקעה שואפת בסופו של דבר, להכנת משטח כיסוי, משטח ציור, זו לא קונסטרוקציה שמחזיקה קליפה, זו קליפה שמחזיקה קונסטרוקציה.

 

הפיסול של ליאורה הוא דו-מימד שתפח. עבודותיה הקודמות מחזקות את הקביעה הזאת: הן ציורים שמעידים על איזושהו חוסר נחת ממגבלות המסגרת והמשטח. עם הזמן, הציור הלך ותפח, הלך וגלש מעבר לגבולותיו הברורים. תחילה היה תבליט ואחר כך תלת מימד. לעבודות הפרחים הנוכחיות קדמו מיני תבליטים, שהיו עשויים מקיפול אובססיבי של סרטי הדבקה (טייפים), שיצרו סביבה אורגנית, פרחונית, וגינלית. מכאן ועד לגילוי תכונותיו הקסומות של פרח הפלסטיק מפריד מרחק קטן,כמעט אפסי. אימוץ הפרח כה- דימוי, שוב בהא- הידיעה, הוא מהלך שנתפס בדיעבד כברור לחלוטין: כשמפורק הפרח הוא הופך לסרט, לאחיו הגנדרן והצבעוני של סרט ההדבקה האנמי.

 

ברגע שאנו מרפים מן העניין הפיסולי ומגיעים למשטח, ניתן לראות את הציור של ליאורה כציור של טקסטורה, כציור מונוכרומטי טקסטורלי. מתוך שלל הומניים המזוהים עם משטח טקסטורלי - אפשר בקלות לזהות, שהקרבה החזקה ביותר שמגלות עבודותיה של ליאורה היא כלפי המונוכרומים של איב קליין. אצל קליין התחושה היא יותר של פטריות, של תפרחות סרטניות אורגניות על האפידרמיס של בד הציור. אצל ליאורה- הטקסטורה היא הרבה יותר מלאכותית.

 

5.

ליאורה מעלה שאלות רלוונטיות על שדה הציור. היא מספקת פני-שטח או אולי מתייחסת להוראות הקיפול שהיו עליהם. עם זאת, היא עצמה, כמעט שאינה שואלת שאלות על ציור, הצופה שואל. לדידה המעבר מציור על דו-מימד לציור על תלת-מימד הוא טבעי ורציף, בדיוק כמו שהאימפרסיוניסטים או הקוביזם נתפסים כאקסיומות בעיני הסטודנט לאמנות, או בדיוק כפי שמרתה גרהם, על משנתה המהפכנית, היא אלף-בית בסיסי שעליו צומח כל פרח מחול. רוצה לומר: ליאורה החלה את צעדיה הראשונים באמנות בתוך סביבה שממילא לא תופסת את הציור אך ורק בהגדרתו הקלאסית, הפורמליסטית. אי לכך, המעברים בין המדיומים השונים הם עניין של מה בכך עבורה, התגלמות המובן מאיליו.

 

חוויות ושאלות בסיסיות על מהותו וטבעו של המדיום עולות כמו-מאליהן תוך צפייה בעבודות. חוויות דומות, צצות גם אל מול פסל הכלב עצום-המימדים של ג'ף קונס: פסל פירחוני, רוקוקואי, שמסתיר אף הוא קונסטרוקציה מודרניסטית (אגב, האם יש תת-מבנה או מבנה פנימי שהוא לא מודרניסטי?).

 

הסדר והמשמעת שכפה קונס גרמו לפרחים ה"טבעיים" להיראות לא פחות, ואולי יותר, תלושים ואומללים מפרחיה הסינטטים של ליאורה. קו-ההפרדה הברור שבין ה"אמיתי" וה"מלאכותית" נסדק ללא תקנה.

 

 

יעקב מישורי

Send
THANK YOU!

Your message has been successfully sent
For More Inquiries
* This field is required.

* This field is required.
* This field is required.