ARTICLES - מאמרים

רגע cut
 
תערוכתה של ליאורה קנטרביץ, "רגע cut", מתמקדת במצבים של חוויה נוכחת, בהתבוננות במה שניצב לפנינו ברגע זה. העבודות אינן עוסקות בזיכרונות המייצגים את העבר, ואף לא בתשוקות המייצגות את העתיד, אלא בהתרוקנות כמצב נפשי, ברגעים של ריקון המחשבה, רגעים שבהם אנו חווים התמלאות רוחנית.

 
בסדרת ציורים העוסקת במשחק מתארת קנטרביץ רגעי פעילות בחברת ילדים. העבר והעתיד נוגעים רק במידה פחותה לילד, המצוי בהווה וחושב על טווח קצר של עתיד. בספרו שיחות עם ילדים (1978) כותב הפסיכיאטר, רונלד ד' ליינג (Laing), כי השהות במחיצת ילדים אִפשרה לו ליטול פסק זמן קצר וחולף, משחקי ועם זאת יקר ערך, מ"היות מבוגר". גם בציוריה של קנטרביץ, בדומה לתיאורו של לאנג, המבוגר מתנהג כילד. התייחסות לצורך בריקון המחשבה ובמיקוד האנרגיה ניכרת גם בקבוצת ציורים, שבהם מתוארת פעילות גופנית.
עבודת הערסל, העשוי ממקלעת של צינורות, ובה שזורים אביזרים רפואיים – מחטי פרפר שמתוכן מטפטף נוזל שחור – מרמז על ינקות מעצם תנועת הנדנוד. העבודה נובעת מכאב, ומצמיחה יצירה אסתטית. הטפטופים הם טפטופי צבע, המעוררים להתבוננות מדיטטיבית. הצבע הסגול של הרגליים בציור הערסל מקביל לצינורות בעבודת הערסל כמו מרמז על סוג של הפרעה שיש להתמודד עמה. כמו עבודת הערסל, גם הציור משדר תחושה של התבוננות מדיטטיבית בטבע, והשאיפה למצוא איזון באה לידי ביטוי בגזע העץ הממוקם במרכז הקומפוזיציה.

 
במיצב בועות הסבון החדירה קנטרביץ פיגמנט לבועות. כאשר הבועה מתפוצצת, נותר ממנה כתם צבע. רעיון ההתרוקנות לשם התמלאות שב ועולה בעבודה זו, שכן צבע אוזל מפנה את מקומו לצבע חדש.
 
 הכדור הצהוב עשוי מקונסטרוקציית עץ, שנבנתה על ידי האמנית וכוסתה בחומר רך ומבריק בעבודת יד עמלנית. בניגוד לפסלים מוקדמים של קנטרביץ, שבהם הכיסוי היה מושלם, כאן לראשונה הותירה האמנית חור המאפשר הצצה אל תוך "קרביו" של הפסל, וכך נחשף תהליך יצירתו. בהקשר לתערוכה הנוכחית, חור זה מייצג רווח, את הרווח שבין המחשבות. זהו ריק בעל ערך אסתטי, כפי שכותב יושידה קנקו (Kenkō) בספרו עשבי בטלה (1330): "האם עלינו להביט בפריחת הדובדבן רק כשהיא בשיאה, ובירח רק כשהוא נראה ללא עב? [...] ענפים על סף פריחה ופרחים קמלים ראויים להערצתנו במידה רבה יותר". דומה שהפסל הצהוב נמצא בתהליך התהוות או שמא – קמילה.
 
החור בעולמו של העכבר הוא המחבוא הבטוח,  הקיר הוא משני, והחור הוא העיקר. פסלי המיקי-מאוס העשויים בטון מעוררים אמפתיה, שניתן להסבירה באמצעות דבריו של סטיבן ג'יי גולד (Gould), שבספרו בוהן הפנדה (1990) טוען כי מיקי מאוס נראה בתחילה כעכבר, ובהדרגה הפך לדמוי-תינוק, שעיניו, מצחו, אוזניו וראשו מוגדלים בהשוואה לאיברים אחרים, ממש כמו אצל עולל אנושי, ומראה זה מעורר אצל מבוגרים רגשות הוריים.
יצור הכלאיים שבין כלב לציפור מתמצת את מהות התערוכה בניסיונו למצוא איזון בין מחשבות לבין השחרור מהן.
 
אוצרת: רויטל סילברמן גרין

 

 

 

 

Send
THANK YOU!

Your message has been successfully sent
For More Inquiries
* This field is required.

* This field is required.
* This field is required.