ARTICLES - מאמרים
זיוף
האובייקטים של ליאורה קנטרביץ הם מונומנטים של תשוקה. תשוקה צבע, למגע, לאירוטיקה רגשית גופנית, לריגוש.רצון ליצור פנטזיה חושנית, מפתה, לעורר את היד ואת העין בחגיגה ויזואלית ממוצה, עמוסהבמרבד אטום של פרחי פלסטיק צבעוניים מוכרים ובאנליים כל כך, אכן מעורר תחילה ריגוש, תחושה משמחת וחגיגית של מתנה עטופה וצבעונית, נגישה מחד, מסתורית ומסקרנת מאידך.אך שהייה ממושכת יותר במחיצתם של האובייקטים משביתהאת השמחה, והריגוש מתפוגג נוכח מוצר המשדר טוטליות, כמוצר טעשייתי סנטטי, חסר חיים, מעיק בשלמותו. עבודתיה הנוכחיות של ליאורה הן נקודה בתהליך שתחילתו בציור והמשכו בשינוי מטמורפוזי הדרגת, בו איבד האובייקט את תכונותיו הדו-מימדיות, תפח עד שירד מן הקיר וניצב בחלל. התשובה לצבע והאקספרסיביות האירוטית שאיפיינה מאז ומתמיד את עבודתיה, התעצמה והפכה מסוגננת יותר. משטחים צבעוניים וטקסטורליים נותרו בעלי מאפיינים ציוריים והדגשת המלאכותיות הן בחומר הגלם והן בצורות הגיאומטריות המסוגננות, התגלה כנושא המרכזי. למול המבנה הגרמי הבסיסי הצנוע, יותר מרבד הפרחים חושניות וגינדור לצד אמירה אמנותית חד משמעית, המחברת צורה וצבע בסיסיים.
ליאורה מביאה את הפיזי החיצוני לדיון. היא פועלת מתוך אינסטינקט בסיסי ואותנטי המחבר עבורה את האמנות והחיים - חיים אותם חוותה בילדותה מתוך תחושה פנימית של סקרנות ויצר הרפתקנות ומקורות חיצוניים כחריצות ועבודת כפיים.
בעבודתה היא שואפת לתקשורת ויזואלית עם הצופה ומנתבת אותו דרך העושר החומרי הצבעוני, פשטות הצורה וקסם הפנטזיה, להתחבר לפיזי והאירוטי, אך גם לחוש לבסוף מועקה ממלאכה שהפכה לאובססיה ומגינונים שהפכו למחנק.
יפעת בן נתן
Your message has been successfully sent